בארכיפלאג* מסתובבת שמועה מוזרה מן הסתם,
הם הולכים למכור* את אוסייה* מאנדעלשטאם*.
מתפלא מאד פקיד שמנמן:
הכיצד למכור? מכרו* אותו כבר מזמן!
מסביר המזכיר שימוש עכשיוי:
היום "למכור" פירושו "לאור להוציא".
חל בלבול קטן בזכרון השומרים:
איזה מאנדעלשטאם? הרי הם כה רבים!
אחד תופר שקים, שני חוטב עצים,
שלישי בטון מערבל– כולם משוררים.
הפחד בוער בעיני הפקידים,
כי מרוב משוררים המחנות מתפוצצים.
נוברים בפסקי דין, תדפיסים – דבר לא נראה,
כל תיק נהפך ממש לשירה.
ובשירה הזאת- האנשים כמו עצים ביער,
גם אם תתפגר - לא תברור האחד מן השאר!
הוא כבר מת מזמן - זק* זקן נזכר,
אך עם השנים לזקים השכל נגמר.
כי איך זה ייתכן, שהוא מזמן בארון,
אם כתוב שמאנדעלשטאם חי, בשער העתון!?
מאין להם לדעת ביער סיבירי הנורא,
ש"החיים" כאן זאת רק מין – השאלה.
מביט אוסיפ מלמעלה על "האיים"* שבדם ספוגים
וימי תהילתו המאוחרת בפיו מרים.
כי איך זה ייתכן, שהוא מזמן בארון,
אם כתוב שמאנדלשטאם חי, בשער העתון!?
מאין להם לדעת ביער סיבירי הנורא,
ש"החיים" כאן זאת רק מין – השאלה.