בחלון מול החומה היא יושבת כבר שנים,
אגדות הילכו עליה עוד מימי היוונים.
אל הים היא מתבוננת ובפלך היא טווה,
ממתינה לבוא הרגע בו יגיע אהובה.
טווי את הצמר, טווי את היום,
טווי את הסבל והחלום.
עוד יום עבר, שוב גווע האור,
טווי כי מחר הוא יחזור,
הוא יחזור.
וחולפות השנים. תם הזמר בדרכים,
מול בתים עשנים אין עוד זכר לפרחים.
בתנור צונן האפר, אין עשן בארובה,
בחלון אישה יושבת ומבקשת את ליבה.
טווי את הצמר, טווי את היום,
טווי את הסבל והחלום.
עוד יום עבר, שוב גווע האור,
טווי כי מחר הוא יחזור,
הוא יחזור.
מלחמות על אש וחרב, וצבען שחור אדום,
היא טווה בשתי וערב ממתינה לבוא היום.
היא יודעת: אוי למלך ואבוי למלחמה,
כל עוד יש אישה עם פלך הצופה אל החומה.
טווי את הצמר, טווי את היום,
טווי את הסבל והחלום.
עוד יום עבר, שוב גווע האור,
טווי כי מחר הוא יחזור,
הוא יחזור.