ציפור השיר רבת החסד,
ברכי אותי על הבמות.
אני עודני מחפשת
את המילים הנכונות.
במיתרים אני נוגעת
ומחווירה באין רואים,
כי מרחוק אני שומעת
את נהמת היציעים.
ציפור השיר, את הזוכרת,
ההתחלה תמיד קשה,
אך הזמרת מאושרת
כל עוד נכונה לה פגישה.
הם יאהבו אותה הערב,
את הזמרת הקטנה.
היא הדורה ומאופרת
בעלותה על הבמה.
היא חגיגית והיא נרגשת,
היא גאוות המשוררים,
אך האורות והתלבושת
קצת מזכירים לה את פורים.
פורים, ילדה קטנה רוטטת,
רוצה להיות יפהפייה.
יש לה שרביט ויש לה כתר
ויש לה ממלכה בדויה.
ציפור השיר, ספרי לי מי את,
ציפור השיר, ספרי עכשיו.
הן לי עצמי קשה לדעת
אם את ממש או קסם שווא.
כשלפעמים אני אובדת
בסבך שקרים מכובדים,
רק בשירים, אני חושדת,
יש לי קרובים או ידידים.
והם באים אליי הביתה
והם קורמים עור וגידים,
ואנו מבלים בצוותא
כדרך כל הידידים.
חייל ממכתבה של אמא
קורץ ללולה הנאה.
סימון, כוכבת שהזקינה,
והמדריך מהתנועה.
גם סולויג בהירת העין
וחוה'לה הנערה,
וצועני שותה כוס יין
עם מושקה מן העיירה.
גם הספר כאן מתבדח
על הזמנים והתקופה,
והנווד כאן מתארח
עם הסוהרת היפה.
אולי כל זה נשמע בנאלי,
אך חי ראשי המשוגע,
אחרי מפגש סנטימנטלי
הלב שלי שב ונרגע.
על כן ברוכים כל יום וערב
בהם ניתן לי לזמר,
"קרבו אליי", אני אומרת,
ונר אחד ידליק עוד נר.
"קרבו אליי", אני אומרת,
ונר אחד ידליק עוד נר.