רחש בעשב, רעד גבעול,
"מי שם הולך?" לא צריך לשאול.
הנה הוא מגיח, נוגס עשבים,
בבוקר אביב הצבים רעבים.
לרגע חושד בי, את עיניו בי נועץ,
אך אותי לא יראה, כי הפכתי לעץ.
שוב הולך וטועם לו, זהיר וכבד,
אכול, צב קטן, העולם מכבד!