שלום עלטה, חברתי הוותיקה
באתי לשוחח עימך שוב
כיוון שחזיון ברכות מזדחל
הותיר זרעיו כשישנתי
והחזון אשר הושתל במוחי
עודו נותר
בתוך קול הדממה
בחלומות חסרי-מנוח צעדתי לבדי
רחובות צרים של אבן
תחת הילה של מנורת רחוב
הפניתי צווארי אל הקור והלחות
כשלפתע נדקרו עיניי מהבזק של נורת ניאון
אשר חצתה את הלילה
ונגעה בקול הדממה
ובאור החשוף ראיתי
עשרת אלפים איש, אולי יותר
אנשים משוחחים מבלי לדבר
אנשים שומעים מבלי להקשיב
אנשים כותבים שירים שאינם מושרים
ואיש לא העז
להפריע לקול הדממה
"טיפשים" אמרתי, "אינכם יודעים
הדממה כמו סרטן מתפשטת
שמעו מילותיי אשר עשויות ללמדכם
קחו זרועותיי אשר עשויות לבוא לקראתכם"
אך מילותיי, כמו טיפות הגשם נפלו
והדהדו בבארות הדממה
והאנשים השתחוו והתפללו
אל אלוהי הניאון אשר יצרו
והשלט הבזיק את אזהרתו
ואת מילותיו אשר יצר
והשלט כתב "מילות הנביאים
כתובות על קירות הרכבת התחתית
ועל בנייני מגורים
ונלחשות בקול הדממה"