על אם הדרך שמה מתגוללת
שושנה חכלילת עיניים,
נהדפת מסער, עליה נובלת,
שוכבת פה מיומים.
והיא מתחננת לכל נוסע:
"אנא, אישים, חנוני!
שמרו צעדיכם אותי מנגוע,
פן ברגליכם תרמסוני!
אנא חנוני!
מעפר הרימוני,
פן אהיה למרמס רגלים;
בידיכם שאוני
אל עדן גני,
אל גן מחמד עיניים".
"בראותי בגן שושנה נטועה
תשתפך עלי נפשי ורוחי:
גם אנוכי הייתי מאושרה כמוה
נתתי ריח ניחוחי,
בכרם המלך הייתי פורחת
רוח צד שאפתי,
החרסה ממעל בקרניה זורחת -
ועתה ביד נקטפתי.
זה קוטף, זה חומס,
זה טורף, זה רומס,
מאז לא מצאתי מנוח,
גלמודה שוכבת,
ממטר נרקבת,
נרקבת עד אין בי כוח".
בעוד השושנה מר תיללה
על אבדן תפארת פרחיה,
והנה מלאך יי ניצב במסילה,
ממרום שולח אליה.
- "מי את, עניה, מי את, אומללה?
איפה היית עד כה?
מתי נקטפת, יד מי בך חלה,
ועתה מה לך פה?"
ותען השושנה
בקול מר כלענה:
- "אוי לי כי ירדתי שאולה!
מציון אני,
יהודה שמי,
ועתה הנני בגולה!"
"לפני שנות אלפיים הייתי ברוכה,
במלכים הייתי הגברת;
בידי אז היה שרביט המלוכה,
על ראשי - כתר תפארת;
מלכים משחתי מגזע יהודה,
מאהרון - כהני אל,
ועתה נשארתי שכולה, גלמודה,
ואין לי מודע וגואל!
לספרד נגליתי,
לדתם נקראתי,
כקנאת הדת אכלונו;
הרבו חללי,
זקני ועוללי,
עד כי כלה גרשוני!"
כשושנה בציה נדמית, בת-יהודה,
ברפש נרמסים פרחיך;
בזויה את, שבויה,טרופה, גלמודה,
אין מי ירחם עליך.
אבדת עמך, אבדת עוזך,
אבדת אף נצח וחיל;
אך אמונתך היא תקוותך
באורך אישון הליל.
זעקי לאלוהיך
עד ירחם עליך,
חכי עד יקבצך ציונה
ויחדש ימיך
כימי עלומיך,
ולירושלים תשובי ברינה.