שנים רבות עברו מאז, והספור ישן,
איך יעקב נשא רגליו וילך לחרן.
היה אז קיץ, כמה חם. העדרים צמאים.
ליד האבן הגדולה המתינו הרועים.
נשאו כולם עיניים - הנה רחל באה.
את צאן לבן רועה היא, והיא כל כך נאה.
אבינו יעקב גלל האבן הגדולה,
והוא השקה את צאן לבן, וזה היה נפלא.
שנים רבות עברו מאז, אלפיים לפחות,
אך גם היום לאהבה דרושים הרבה כוחות.
אלי, מה נפעמה לו רחל הנאווה,
ולבבה היה לו מאז לאהבה.
אז למה אין לנו היום
באר פשוטה כזאת,
רועים, רועות, מקנה וצאן,
ואהבה כזאת.