הוא כבר קדח במוח לנו חור:
- היא רק שלי, - אמר, שלי ובסטה!
- תרגיע, אח, אתה שיכור, -
אתה נמאסת, די, חבר, נמאסת!
והוא צעק: - תלכו קיבינימט!
ניקח מונית, ובואי איתי לנסוע!
שיתקתק מונה – לי לא אכפת –
בסוף הדרך נצטרך לפרוע.
טיפוס כזה גורם לי לתיעוב,
- תעוף מכאן, - אומר, - תחזור אחורה!
והוא ממשיך עליה שוב...
- תסגור ת'פה, מניוק, תסתום ת'ג'ורה!
ואז הגיעו מים עד נפשי,
ובלי למחוק אותו חיוך נינוח,
אמרתי לו בקול נמוך: - תקשיב,
בסוף הדרך תצטרך לפרוע.
לא מזיזים לי בכי ותפילות,
בא לי קטטה, בא לי אותו למרוח!
ואז תרצה, חביבי, או שלא, -
שלם חשבון, ואל ת'זיין ת'מוח!..
חיים זורמים כמו סרט תלת-מימד,
אני מבסוט, כאילו בקולנוע, -
מונה דופק, אך מה זה כבר אכפת –
בסוף הדרך נצטרך לפרוע.