ושוב אנחנו פנים מול פנים,
מוטלים לתהום של גלים משתוללים.
כה חסרי ישע, מסתירים מעצמנו את הבושה,
ללא כוחות ואשליות, ששחר חדש יכול להצילנו.
ואיש מאתנו עדיין לא הבחין,
שהסירה הזאת מזמן כבר שטה כשסיפונה כלפי מטה,
על פני שטחים ללא נתיבים של הימים הסוערים.
איש מאתנו לא הבחין: הסירה הזאת טובעת כבר מזמן.
מזמן עברה כבר עת הקרניבל,
לחם יום-יום החליף את השמפניה.
ועתה כל מילה היוצאת מפינו,
מיום ליום בינינו יוצרת חומה גבוהה יותר (גבוהה יותר).
ובכן איש מאתנו עדיין לא הבחין,
שהסירה הזאת מזמן כבר שטה כשסיפונה כלפי מטה,
על פני שטחים ללא נתיבים של הימים הסוערים.
איש מאתנו לא הבחין: הסירה הזאת טובעת כבר מזמן.
איני רוצה להאשים מאתנו אף אחד,
לזכור רגעים מרירים, ללא הפסק לספור שקרים.
איני רוצה לשמוע הסברים, מילים מיותרות,
מה עתה ההגיון שבדבר, אם משהו נס ללא שוב.
ואיש מאתנו עדיין לא הבחין,
שהסירה הזאת מזמן כבר שטה כשסיפונה כלפי מטה.
על פני שטחים ללא נתיבים משוטטים אנו,
כי כל אחד מאתנו שאף לראות לפניו חוף שונה.
ואיש מאתנו עדיין לא הבחין,
הסירה הזאת מזמן טובעת כבר.
אף אחד לא הבחין, אף אחד מאתנו לא הבחין
ואף אחד עד עתה לא הבחין, אף אחד מאתנו לא הבחין...
איש מאתנו לא הבחין: הסירה הזאת טובעת כבר.
מוטלים לתהום של גלים משתוללים,
ללא אשליות, ששחר חדש להצילנו יוכל.
אף אחד מאתנו לא הבחין, אף אחד מאתנו לא הבחין: הסירה הזאת טובעת כבר...