באחד מהימים האלו בהם אני נוטה לחשוב:
"היום יהיה היום שהכי פחות אחשוב",
חלפנו אחד מול השני, החלטת להביט,
לתוך העיניים הכחולות שעכשיו הן לצידך.
מאותו רגע בו הכרתי אותך,
מתמצת במהירות את זמן השתיקה.
אני נשבעת לך שלאף אחד לא שבתי לומר
שיש לנו שיא עולם בלאהוב.
בגלל זה חיכיתי עם פרצוף שטוף,
שתגיע עם ורדים, אלפי ורדים בשבילי,
כי אתה כבר יודע שאני אוהבת את הדברים האלו
שלא משנה אם זה מאוד מטומטם, ככה אני.
וזה עדיין נראה לי שקר שיברח החיים שלי,
מדמיינת שתשוב לעבור כאן,
באותם ימי שישי בצהריים, כמו תמיד,
התקווה אומרת: "המתיני, אולי היום...".
בורחת בלילה אחד של פיהוק השמש*
ביקשת ממני שאתן לך נשיקה.
עם כמה שהן זולות, אהובי,
מה עולה לך להשתיק אותי עם אחת מהן?
עברו שישה חודשים ואמרת לי להתראות,
תענוג נעים בחיים האלה.
שם נשארתי אני, עם הלב ביד אחת,
ובאחרת את התירוצים שאתה אפילו לא הבנת.
בגלל זה חיכיתי עם פרצוף שטוף,
שתגיע עם ורדים, אלפי ורדים בשבילי,
כי אתה כבר יודע שאני אוהבת את הדברים האלו
שלא משנה אם זה מאוד מטומטם, ככה אני.
וזה עדיין נראה לי שקר שיברח החיים שלי,
מדמיינת שתשוב לעבור כאן,
באותם ימי שישי בצהריים, כמו תמיד,
התקווה אומרת: "המתיני, אולי היום...".
ואז אני מתחילה לחשוב
שהאהבה האמיתית היא רק הראשונה.
ואז אני מתחילה לחשוד
שהשאר הם רק בשביל לשכוח...
בגלל זה חיכיתי עם פרצוף שטוף,
שתגיע עם ורדים, אלפי ורדים בשבילי,
כי אתה כבר יודע שאני אוהבת את הדברים האלו
שלא משנה אם זה מאוד מטומטם, ככה אני.
וזה עדיין נראה לי שקר שיברח החיים שלי,
מדמיינת שתשוב לעבור כאן,
באותם ימי שישי בצהריים, כמו תמיד,
התקווה אומרת: "המתיני, אולי היום...".