אף ענן אחד לא היה
באותה שנה באופקי,
רק פגשתי פעם בן-לוויה –
אספר לכם, נא להכיר:
הוא שאל: "דרכך לאן?" –
"רמת-גן, אחי", – "זה רחוק מכאן."
לרכבת נכנסנו בעכו,
יש לי וודקה במלאי, כמו תמיד.
"בוא נשתה, – אמרתי, – אם ככה,
בוא נראה, מי יותר אמיד!
כי יורדים שנינו ברמת-גן,
אבל רמת-גן עוד רחוק מכאן."
וכמו נחל זרמו לי מילים,
לא זוכר, מה סיפרתי לו אז
על שלום, ועל ערבים,
הוא רשם משהו בפנקס...
התעוררתי רק ברמת-גן,
אבל איך, היכן – לא ממש מובן.
ואחר-כך תפרו עליי תיק
בני זונות ממחלקת יס"מ,
לא הספקתי גפרור להדליק,
כבר היה לי פסק-דין נחתם.
ונשארתי שם ברמת-גן,
אבל רמת-גן – זה רחוק מכאן...
לפי סעיף "הסתה" נאשמתי,
"יתרפא, – אמרו, – עם הזמן..."
לו ידעתי עם מי אז נסעתי,
הוא כבר מת היה עד רמת-גן.
רק שהוא עכשיו ברמת-גן,
ואני נטחן בתא מחורבן!
...זמן עבר והכל נשכח,
חוב יחיד רק נשאר עליי:
עד כאב בשיניים מוכרח
שוב לפגוש אותו בן-לוויה!
אבל הוא גר בעיר רמת-גן,
ואני נטחן בתא, בלי מזגן...