זכרתי לכוון את השעון המעורר,
ועד שיצלצל הלילה יישאר.
אין מה להיחפז ויש שהות להתרגל,
את רוב החספוסים החושך מעגל.
ורוב הטעויות נוטות עכשיו להתעדן,
אנחנו נתעורר בזמן אחרי שנרדם.
אין מה להיחפז עכשיו מרוץ היום נרגע,
החיפזון חורץ קווים של דאגה.
צברנו עלבונות שאי אפשר אולי למחות,
והסדקים קשים, קשים להתאחות
וכבר המנוחה איננה באה בקלות,
והחיוך גם הוא אינו נקי מהשתדלות.
חוטים בלתי נראים סביב מעשינו נכרכים,
והעבר נגרר תמיד אל כל ההמשכים,
ומשהו סמוי עודו מכתיב לנו תווים,
לאן נלך מכאן? לאן אנו שבים?
השארנו סימנים במסלולינו הסמוכים,
ושוב אל המקום הזה אנו נלקחים.
זכרתי לכוון את השעון המעורר...