העיר הלבנה מוכת השמש
שם יום אחד, נולדתי,
הרחובות המשופעים, הגשר מעל הרומל,
פרדסי התפוזים.
לא, לא שכחתי
למרות שחיי השתנו,
אך שתיקה היא
לפעמים בטוי לאהוב.
לא, לא, לא, לא, לא שכחתי
כל אותם פנים עצבות,
אבל אין לנו הזכות
להקריב הווה עבור עבר.
הרחוב ששר, הקיץ מגיע,
אל תשכח את החורף האכזרי,
והפצעים שאנו כבר לא רואים
עדיין מכאיבים לו.
כל כך הרבה תקווה נשטפה לפתע ברוח טירוף,
כל כך הרבה תמימות
נדהמה פתאום לבקשת
מחילה.
לא, לא שכחתי ...
כשסופת רעמים מחשיכה את השמיים,
הגשם חייב לרדת,
לפני שמוצאים בשמש
רצון לאהוב את החיים.
כל הקשרים האלה ששזרו
את השרשרת שהחזיקה את הספינה,
כל הקשרים האלה שנסדקו
עם השארת עריסותינו על הרציף.
לא, לא שכחתי
למרות שחיי השתנו,
אך שתיקה היא לפעמים בטוי לאהוב.
לא, לא, לא, לא שכחתי
ולעולם לא אשכח
אבל היום את ואני כבר לא יכולים לשנות את זה.
לא, לא, לא, לא שכחתי
ואני לעולם לא אשכח
אבל היום את ואני כבר לא יכולים לשנות את זה.
לא, לא, לא, לא