אתה ישן קבור בשדה חיטה,
אין שם ורדים ואין צבעוני
שישמרו עליך מצל השוחות,
אבל יש אלף פרגים אדומים
"ארוכות הגדות של הנחל שלי
שאני רוצה שירדו בו זאבי מים כסופים
ולא עוד גופות החיילים
נשואות בזרועות הזרם."
כך אמרת כשהיה חורף
וכמו האחרים, לעבר הגיהנום,
הלכת עצוב כמו מישהו שצריך לעשות את זה
הרוח ירק שלג בפניך
עצור, פּיארו, עצור עכשיו
תן לרוח להודיע לך קצת על
המתים בקרב שנושאים את קולם:
מישאיבד את חייו יש לו כחילוף עיתור
אבל לא שמעת זאת והזמן עבר
עם העונות בצעדי ריקוד
והגעת רוקד לחזית**
ביום אביב יפה
ובזמן שצעדתם עם הנשמה על הכתפיים
ראית איש בתחתית העמק
שהיה לו בדיוק אותו מצב רוח כמוך
אבל עם מדים בצבע שונה.
תירה בו, פּיארו, תירה בו עכשיו
ואחרי שתפגע בו תירה בו שוב
עד שתראה אותו, חסר חיים,
נופל לארץ מכוסה בדם של עצמו
"ואם אני יורה בו במצח או בלב
יהיה לו רק זמן למות,
אבל לי ישאר זמן כדי לראות,
לראות את העיניים של אדם שמת."
ובזמן שאתה נותן לו את ההתחשבות הזאת
אחר מסתובב, רואה אותך ופוחד
ולופת את נשקו,
לא מחזיר לך את החסד.
אתה נופל לארץ בלי צעקה
ומבין ברגע
שהזמן שנותר לך אינו מספיק
כדי לבקש סליחה על כל עבירה
אתה נופל לארץ בלי צעקה
ומבין ברגע
שהחיים שלך נגמרו היום
ושלא תחזור לכאן
"נינטה שלי, למות במאי
דורש כל כך הרבה, יותר מידי, אומץ.
נינטה יפתי, ישר לגיהנום
היה עדיף ללכת בחורף."
ובזמן שהחיטה הקשיבה לך
בידיך החזקת רובה,
בפיך החזקת מילים
יותר מידי קפואים כדי להמס בשמש
אתה ישן קבור בשדה חיטה,
אין שם ורדים ואין צבעוני
שישמרו עליך מצל השוחות,
אבל יש אלף פרגים אדומים