אתה ישן קבור בשדה חטה
אינו הורד ואינו הצבעני
ששמרים עליך מצל התעלות,
אבל אלף פרגים אדמים.
אני רוצה, לאודך גדות נחלי,
שיורדים זאבי המים
ולא יותר גופות החיילים
שהזרם מביא בזרוע.
כן אתה אמרת כשהיה בחרף
וכמו האחרים לגיהנם
הלכת עצוב לחובתך,
הרוח ירק שלג על פניך.
עצר פירו, עצר עכשו
ותלתף דכות מרוח.
אתה מביא את קול המתים בקרב,
הנתן את הייו פצה עם צלב.
אבל לא שמעתו כהזמן עבר
עם הענות בצעד ג’וה
והגיעת לעבר את הגבול
ביום אביב יפה.
וכהלחת עם הנפש על הכתף
ראית אבם אחד למטה בעמק
שהיה לו מצב רוח לך דומה
אבל צבע מדיו היה שונה.
ירה בו פירו, ירה בו עכשו
ירה בו, ירה בו וירה בו שוב!
עד שתראה אותו חסד דם
לפל למטה בכסות את דמו.
ואם אני יורה בהזיתו או בלבו
יהיה לו רק הזמן למות
אבל לי ינשאר הזמן לראות
לראות את עיני אדם שמת.
ובזמן שאתה כן עדין אתו
הוא סבב ראהך נבהל.
הוא לוקח את הרבה שלו
ולא משיב לך את הטובה.
נפלת למטה בלי קינה אחת
והרגישת ברגע אחת
שלא היתה לך הזמן המספיק
לדרש מחילה לכל חטה.
נפלת למטה בלי קינה אחת
והרגישת ברגע אחת
שחייך גמרו ביום ההוא
ולא היה הווה חזרה.
נינטה שלי, למות במאי
נחוץ אמץ רב, יותר מדי.
נינטה שלי, ישירות לגיהנם
היתי העדיף ללכת בחרף.
ובזמן שהחטה שמעך
בידיך אחזת את הרובה
בפהך אחזת מילי כפור
שלא נהמסו בשמש.
אתה ישן קבור בשדה חטה
אינו הורד ואינו הצבעני
ששמרים עליך מצל התעלות,
אבל אלף פרגים אדמים.