הורים יקרים אינני
אהבתיכם אך אינני
ילדיכם איננו, הלילה.
אני לא בורח, אני עף.
אני מבין היטב ועף.
בלי סמים ובלי יין אני עף, אני עף.
יום חמישי, חמש וחמש דקות,
אני אורז לי מזוודה קטנה
ומתהלך לי בדירה הדוממה.
אני פותח את דלת הכניסה, ולא מעז לקחת נשימה
מתהלך על קצות האצבעות
כמו אותו הערב בו חזרתי אחרי חצות
כדי לא להעיר אתכם.
אתמול בערב סביב השולחן,
עלה בי פחד שמא אמא חושדת.
היא שאלה אם אני מרגיש בטוב,
ושאני נראה חיוור.
אמרתי לה שאני חש בטוב,
והיא הרפתה, או לפחות העמידה פנים שהכל בסדר
אבא חייך.
אני צועד ליד מכונית,
אני חש מוזר.
חשבתי שזה יהיה יותר קשה או מרגש
אולי כמו הרפתקה, אך ללא הצער של סופה.
ועדיין, אני ממשיך לצעוד, אני לא אחזור.
רק עוד תחנה, ואז הים,
ואחרי הים...
הוא מחניק הכלוב אשר כלא נשימתי.
מקודם מצאתי עצמי תוהה פן הוריי חושבים איפה אני או אם אני בוכה.
אבל אסור לי להסב לא עיניים ולא ראש, אני לא אסתכל לאחור
כל שעליי לראות הוא את הבטחתי לי, ולמה ואיך וכמה...
חמש דקות לשעה שבע, ואני על רכבת, ונרדמתי
אבל אני לא אחזור... אף פעם!
הורים יקרים אינני
אהבתיכם אך אינני
ילדיכם איננו, הלילה.
אני לא בורח, אני עף.
אני מבין היטב ועף.
בלי סמים ובלי יין אני עף, אני עף.