הנה רחובות, זכרונות, של אספלט ואבן,
הנה שדרות רחבות נטועות.
לפעמים העיר היא כמוך, יפה ולוטפת,
לפעמים היא כמוני, מבוך סמטאות.
הנה ספסל לב שבור ממתכת,
ים של פנים שחולפות חתומות.
בני אדם הם בסך הכל חומה שנסדקת,
והנה אורות נוצצים כמו דמעות.
הנה עיר, הנה אנשים שיש להם הכל
אבל אין להם מאום
הנה שיר, הנה המילים
המילים הן הכל
אבל אין בעצם כלום.
קירות שראו כבר מליון חלומות
ושבילים שבהם דיממו חרטות
וקפה ועשן ונשים אוהבות,
ועושר עלוב של פינות חשוכות.
הנה אמת מאירה ומביישת
את בחירתנו בחיים נטולי משמעות
מבעירה ושורפת כמו שמש שיוצאת
אבל יותר מדי זה למות.
הנה עיר...