עוד אתמול
הייתי בן עשרים,
ליטפתי את הזמן
ושיחקתי בחיים
כמשחק של אהבה,
וחייתי את הלילה
בלי לסמוך על ימיי
שבורחים עם הזמן.
עשיתי הרבה מיזמים
שנשארו באוויר,
טיפחתי הרבה תקוות
שעפו להן,
כדי להשאירני אבוד,
איני יודע אנה אלך
עיניי סורקות את השמיים,
אך הלב שקע באדמה.
עוד אתמול
הייתי בן עשרים
בזבזתי את הזמן
באמונה שאעצור אותו
וכדי לעכב זאת
ואפילו להקדימו
פשוט רצתי
עד כלות נשימה.
מתעלם מהעבר
נצמד לעתיד,
קידמתי את עצמי
בכל שיחה
והבעתי את דעתי
שהחשבתי לנכונה ביותר
בבקורת מזלזלת על העולם.
עוד אתמול
הייתי בן עשרים
אך בזבזתי את זמני
במעשי שטות
שהשאירוני בעצם
עם שום דבר יחודי
מלבד כמה קמטים על המצח
ופחד משעמום.
כי אהבותי מתות
לפני הגשמתן,
ידידיי נעלמו
ולא יחזרו
באשמתי עשיתי זאת
הריקנות עוטפת אותי,
בזבזתי את חיי
ואת שנות נעוריי
מהטוב והגרוע ביותר
משליכים את הטוב,
מאלץ את חיוכיי
ומקפיא את דמעותיי
איפה הן עכשיו?
עכשיו, שנות העשרים שלי?