ביאטה מריה,
אני הרי אדם ישר,
הגינות וצדק רק ארדוף.
ביאטה מריה,
שומר החוק והמוסר,
שלא כמו הכופרים באספסוף.
מדוע, מריה,
כשהיא רוקדת לפניי,
מבט עיניה נשמתי צורב?
נואש, אותה חש,
יופייה פוצע עד לכאב,
ובי כבשן לוהט ומשלהב.
כמו אש גיהינום היא
בוערת בגופי.
תשוקה כה
עזה היא,
אותי לחטא תביא!
איני אשם!
זה מייאש.
המכשפה הצוענית ליבתה האש!
אין בי אשם,
האל גרם...
שהשדים יוכלו לגבור על האדם!
עזרי לי, מריה,
עליי הגני מקסמה,
הרחיקי את האש מעצמותיי.
הרסי את אזמרלדה,
שתישרף בגיהינום!
או רק שלי תהיה כמצוותי...
(השופט פרולו, הצוענייה נמלטה.)
(מה?!)
(היא אינה בקתדרלה. היא איננה.)
(אבל איפה היא...? לא משנה. צא מכאן, אידיוט.
אני אמצא אותה. אמצא אותה אם אצטרך להצית אש בכל פריז!)
באש גיהינום היא
תבער, לא תישרד.
אם לא תהיה לי,
תובא אל המוקד!
על נפשה רחם, אלי.
על נפשי רחם, אלי.
שלי היא תהיה,
או למוקד!