הֲלָךְ נֶפֶשׁ
לא. ד. גורדון
הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,
דָּעַךְ הַיוֹם.
זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים
וְהָרֵי רוֹם.
סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת
מֶרְחָב אִלֵּם;
הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,
שְׁבִילִי שׁוֹמֵם...
אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה,
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה!
לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ –
עָלֹה תַעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ,
אַל יֹאמַר: עֲלִי!
וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ
יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם –
וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ
בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.