ליד הרציפים שם הסבלות והשעמום
הרכינו את הגבי,
הן מגיעות עם בטן עמוסת פירות,
הספינות.
הן מגיעות מסוף העולם
מביאות איתן
רעיונות נודדים
עם השתקפויות של שמיים כחולים,
של תעתועים.
מושכות אחריהן ניחוח פלפל
מארצות לא נודעות
וקיצים נצחיים,
היכן שחיים כמעט חשופים
על החופים.
אני, שלא ידעתי כל חיי
רק את שמי הצפון,
הייתי רוצה לשטוף את האפור הזה
להתפטר מהסיפון.
קחי אותי לקצה האדמה,
קחי אותי לארצות הקסומות,
נראה לי שהסבל
יכאיב פחות תחת השמש.
בברים, עם רדת היום,
עם המלחים
כאשר מדברים על נערות ואהבה,
כוס ביד.
אני מאבד את הראש
ופתאום שרעפי
מניפים ומנחיתים אותי
ביום קיץ נפלא על חוף הים.
שם אני רואה זרועות מושטות באהבה, רצות כמשוגע לפגוש אותי,
ואני עונד על צווארי
את חלומי.
כשהברים נסגרים, כשהמלחים
חזרו לסיפונם,
אני חולם עדיין עד הבוקר,
עומד זקוף על הרציף.
קחי אותי לקצה האדמה
קחי אותי לארצות הקסומות.
נראה לי שהסבל
יכאיב פחות תחת השמש.
יום נאה על ספינה חורקת
מגוף לסיפון,
בשביל לעזוב אעבוד
במכרה פחם.
לוקח את הדרך שמובילה
לחלומות ילדותי
על איים רחוקים
שם שום דבר לא משנה,
רק לחיות.
איפה שנערות חינניות
תשמחנה את ליבך,
כך אמרו לי, בעיטור הצוואר
בשרשראות פרחים משכרות.
אברח, משאיר את עברי
בלי שום חרטה,
בלי מזוודות ועם לב משוחרר
בשירה בקול רם.
קחי אותי לקצה האדמה
קחי אותי לארצות הקסומות.
נראה לי שהסבל
יכאיב פחות תחת השמש.